אלה העקרונות התכנוניים שהנחו אותי:

1. בנייה בגושים: כל פונקציה או מספר פונקציות קשורות נמצאות בגוש שלהן כאשר בין הגושים ישנם חיבורים פנימיים וחיצוניים (לדוגמא: יחידת ההורים מקבלת גוש נפרד לחלוטין וגם די מורחק). הדבר מאפשר פרטיות מירבית מצד אחד, וממקסם את החיבור לטבע מצד שני – בשל הגדלת שטח מעטפת הבית. את הגושים ניתן לראות בבירור בתוכנית הגגות :
   
2. קירות מסך וחלונות גדולים: חלוקה פנימית וכן חלוקת חוץ/פנים על ידי קירות שלמים שנעים על מסילה או חלונות שהם בעצם דלתות הזזה שיכולות להיפתח ו"להיעלם" ובכך לטשטש את ההפרדה בין חוץ לפנים ולהכניס את הטבע לבית. דמיינו לעצמכם ששני קירות שלמים הנפגשים בפינה בחדר שבו אתם יושבים כרגע היו חלונות הזזה מהרצפה עד התקרה. איך היתה משתנה ההרגשה בחדר כאשר הקירות היו נפתחים ונעלמים לגמרי?
   
3. וורנדות (מעין מרפסות): מסביב לבית תוכננו וורנדות המהוות איזור ביניים בין החוץ לפנים. הוורנדות נמצאות באותו מפלס עם הבית ויכולות להוות המשך שלו על ידי פתיחת קירות המסך אליהן. יחד עם זאת הן גם המשך של החוץ. לדוגמא בחזית שבשרטוט הבא (חזית מזרחית) ניתן לראות שהרצפה והתקרה של החדר משמאל כאילו ממשיכות החוצה (אם נחזור לדוגמא הדמיונית שלנו – אחרי שהקירות היו נפתחים, איך היתה ההרגשה אם הרצפה היתה ממשיכה החוצה עוד מטר או שניים?)
   
4. הרמת מפלס הבית מהקרקע: כל הבית, כולל הוורנדות, מוגבה ממפלס הקרקע ב-35 ס"מ, כך שצריך "לעלות" אליו. ההגבהה מדגישה את הבית כמרחב אחר, פחות "ארצי" (בבתים יפניים מסורתיים אף חולצים נעליים בכניסה). כפי שניתן לראות בשרטוט הבא:
   
5. מודול של טטמי: כל החלונות וכל החללים מתוכננים במודול של 90 ס"מ, רוחב מחצלת הטטמי היפנית המסורתית (כלומר: רוחב ואורך כל החדרים הוא כפולות של 90 ס"מ: 180 ס"מ/ 270 ס"מ / 360 ס"מ וכו'). החלטה זו יוצרת ריתמוס קבוע בכל חללי הבית, שמשמעותו שקט ויזואלי והשקטה של הראש והנפש לדיירים ולאורחיהם.